הייתי אתמול בבית קפה עם סיון, היה קצת מתח לא ברור ביננו, איזה כעס סמוי, שמתחבא בין המילים. בכל זאת המשכנו לעבוד ביחד, כותבים, הוגים, צוחקים, אבל המתח היה שם, כזה שאתה לא יכול לשים את האצבע על מה ולמה, הוא פשוט נוכח בלי מילים.
אחרי הארוחה ועל מיץ תפוזים, היא עוצרת את העולם שלה, מסתכלת עלי בעיניים רושפות, "אני כועסת מאוד", "די נמאס לי שאתה בוחן אותי, צא מזה, תתעסק בעצמך" בהתחלה לא הבנתי איפה, מה, היכן, למה וקצת איבדתי אורינטציה של זמן ומרחב, ואז היא מיקמה אותי על המפה שלה, לוקחת אותי לנ.צ שבו אני כמו מאמן אולימפי של תודעה וזה כבד לה.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לדחות אותה העל הסף, לשכנע אותה שהכל זה רק בעולם שלה ככה, אבל החלטתי רק להתבונן בכל מה שעלה בתוכי והקשבתי לה בשיא הנוכחות, נפגשתי עם רגשות של דחיה וכעס בתוכי ומבלי לדחוק אותם הצידה, רק נתתי להם באותו רגע ממש אהבה בתוכי, והמילים שלה מקפיצות קשת של רגשות בתוכי וככל שהסכמתי להתמסר להם משהו נפתח ביננו, הקול שלה הפך לרגוע, הקצב לב שלה הואט והיא משתפת שהיא חווה ריפוי עמוק בתוכה, וכל המתח שעמד ביננו ברגע אחד הותמר לאהבה טהורה בלי הפילטרים של הרגשות, רק נוכחות טהורה ואוהבת של שנינו, נוכחות עמוקה שחוצה את שנינו ומופצת לעולם כולו.
כמה אנרגיה אנחנו משקיעים בלנסות להגן על עצמנו ובעצם המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לבני\ות הזוג זה החופש לתת מקום לאגו מבלי שאנחנו נקח את זה אישית.
כשאנחנו הגברים מכילים את הרגשות שלנו אנחנו יוצרים אמון מחודש בנו, אמון שנפגע עוד כשהאדם הראשון האשים את חווה באכילת התפוח. האישה צריכה את המילולי, לדבר את ליבה והיא לא באמת מבקשת צידוקים או הסברים, ומאחורי כל הפילטרים של הרגשות והסיפורים הבקשה האמיתית שלה זה לנוכחות אוהבת, כזו שתכיל אותה בכל המצבים, בלי תנאים, רק ככה היא יכולה באמת להרפות ולתת אמון מלא בגבר.
הדרך היחידה שנשים יבטחו באמת בגברים זה כשאנחנו הגברים נלמד להכיל את הרגשות שלנו וזו לדעתי חלק מזוגיות בריאה.