להעניק גבולות

בכל מקרה, זה הולך איתי שנים, מגלה שאני ממש מרגישה אשמה על כל חוויה לא נעימה שאדם לידי חווה או עובר עם עצמו!
תפקידי הוא להרגיע ולפייס גם אם זה דורש לא להקשיב לרצונות שלי בכלל!
האמונה הזאת גורמת לי לא לתקשר את הגבולות שלי וכך מתערער האמון ביני לבין עצמי לאורך השנים.

ויכוחים גם מביאים להרבה כעס

בד"כ אני גם לא נותנת לעצמי לכעוס על אחרים.. (כעס הוא רגש ממש לא רוחני 😜) וכך אני מפנימה אותו ועושה איתו עבודה פנימית עד שנרגע ומתמוסס. רק שהוא מעביר אותי מסעות לא פשוטים ואני לא בהכרח צריכה לעבור אותם!

כשאני לא שמה גבולות זה ממש כמו לאנוס את עצמי…"אני לא רוצה!"
עצם העובדה שאני מתקשרת את ה"לא רוצה" הזה עם הסביבה, כיף ונעים לי להיות בתוך עצמי הרבה יותר מלמנוע איזשהו ריב (שכנראה ילמד את האדם מולי שיעור גדול על עצמו).
.
וכך פתאום נהייתי שליחה! שליחה על לשמור מרחב מוגן לעצמי.
יודעת שכשאתן למישהו לחצות את הגבול שלי זה בא על חשבון האהבה שלי לעצמי.

מגלה שהכעס שנוצר מתוך לשמור על הגבול הזה הוא כעס אחר.. הוא לא כעס כואב כזה שאני רוצה לפגוע באדם מולי כי מרגישה שהוא פגע בי, זה כעס טוב.. הוא כאילו עושה רעש, אבל בפנים הוא שקט כי גם הוא נהפך לאקט של אהבה עצמית. אני כועסת מבחוץ אבל מאוד מאוד שמחה מבפנים!

גבול יכול להתפרש בקלות כמלחמה, הרי ללא הגבולות בין מדינה למדינה יהיה שלום עולמי.

אבל גם כשאין גבול, אין אופי השומר על הייחוד שלו! יש שלום ואחדות בין כולם אבל אין גדילה והתפתחות מתוך הייחודיות.

החוויה שלי מגבולות היא לא נעימה כי הפרשנות אליהם היא לא נכונה.